היוגה של הרוח – או, כמו שאומרת הפרסומת: אפשר גם וגם
"עכשיו מתחילה הוראת היוגה ".

מי לא מכיר/ה את המילים האלמותיות האלה, שבהן נפתחת סדרת ההנחיות לחיי החומר והרוח של גדול המורים פטנג'לי?…

אך מהי בדיוק הוראת היוגה?

יוגה אינה סדרה של תנוחות גופניות שאמורות לשפר את מצבנו וכושרנו הגופניים. אמנם, בשנות נדודיה הרבות, כשחצתה אוקיאנוסים בדרכה מהמזרח, כשעברה את נקודת ביקורת הדרכונים בכניסתה למערב – היא עברה הסבה מסוימת, וכדי לדבר בשפת המקום עטתה כסות של אימון כושר.

מהי יוגה? על פניו, רווחת הגישה על פיה היוגה מקרבת בין שניים, עושה ריוניון, פגישת מחזור משמחת בין החומר לרוח, בין הנמוך לגבוה, בין המתאמנת לאימון.

אבל שיווה והריקוד שלו הם אחד, אמר לי לפני שנים הגורו שלי. הם לא שניים. אי-אפשר להפריד בין הריקוד לרקדנית. מתי מתרחש ריקוד – האם כאשר הרקדנית נעה? ולאן נעלמת הרקדנית כשמסתיים הריקוד?

היוגה אינה מקרבת או מאחדת בין שניים, אלא מסירה, אט אט או לעיתים בבת אחת ברגעים של צלילות ונהרה, את המפריד, וחושפת את אמת האי-שניות: אין נמוך וגבוה, אין חומרי ורוחני, הנדמים כשניים הם למעשה אחד.

לפני שנים עשיתי מסע אל מקורות נהר הגאנגה, אל "לוע הפרה", שם נמסים ונשבים קרחוני ענק, והופכים לזרם נהר המפתל את דרכו לרוחבה של הודו הצפונית עד האוקיאנוס בואכה כלכתה. קרבתי אל אותו לוע הכי קרוב שיכולתי, למרגלות הרי הקרח המאיימים, מוקפת פצפוץ גושי קרח נשברים, הנופלים בכבדות וברעש מחריש אוזניים אל בריכת המים הקפואים שלמרגלותיהם.

בבריכה זו טובלים ההודים בתקווה שטבילה זו תטהר את נשמתם או גופם החוטאים. לשם כך הם משלשלים כמה רופיז לידיו של "הכומר המטביל", הסאדו הוותיק באזור חלציים כתום, שמניח ידיו בברכה על ראשם של הגברים, ולעיתים על אזורים נוספים אצל הנשים.

הטבילה במי הקרח הקפואים תחת שאון הקרחונים המתנפצים אל המים בנוף קדמוני עצום – אני יכולה להאמין שיש בה משהו מטהר. וזאת למרות דבריו המלגלגים של הבודהא סידהרתא גוטאמה, שאמר שלוּ מימיה של הגאנגה היו מטהרים, היו כל הדגים השוחים בה מוארים. רק מעשיו של אדם, הוא טען, משחררים או כובלים אותו, מנקים אותו מקארמה קודמת או יוצרים קארמה רעה חדשה.

כשהיוגה פוגשת את המדיטציה

הטיפוס אל מקורות הגאנגה היה מסע של ימים רבים באוטובוסים מקרטעים בסיבובים שעל שפת תהומות מכל צד, מתנשפים ומטפסים עוד ועוד, גבוה יותר ויותר, אל פסגת העולם, אל הרי ההימאליה, משכנו של האל שיווה בכבודו ובעצמו. ממש העיניים של המדינה… מסע שלווה בבחילות והקאות ומחלת גבהים קשה, שגבתה מחיר של כמה ימי מנוחה. מחיר שקל לשלם אותו בהודו.

התארחתי אז ב"אשרם" של יוגי מקומי, ה"אשרם" כלל כמה חדרים שכל מה שהיה בהם זו מיטה, וכן חצר עם עץ שהניב פרי מוזר. בקצה החצר שכנה המערה שבה תרגל המורה המנוח של היוגי, ושבה תרגל גם הוא בחודשי החורף, היוגי הראה לי את המערה – בעצם מין כוך או בור צר ועמוק חצוב בסלע, מספיק בקושי לישיבה ברגליים משוכלות, ומעליו הוקם איזה מבנה דל ורעוע, בעיקר כדי להגן על היושב בו מהשלג הנערם.

מחודש ספטמבר ועד חודש אפריל או מאי המקום מתרוקן מיושביו כליל, למעט מספר קטן של יוגים שנשארים לבלות את החורף ספונים במערותיהם – נטולי חברה ומזון, ומנותקים מכל אמצעי תקשורת או תעבורה משאר העולם. חודשי החורף מקנים להם בדידות ודממה מוחלטות ומושלמות לתרגול.
הם מצטיידים מראש בכמות מספיקה של אוכל יבש כי אחרי שהמעבר נסגר – אין יוצא ואין בא.

ומה קורה אם אתה שובר את הרגל? או מקבל התקף אפנדיציט וצריך ניתוח התוספתן? אני שואלת בדאגה. הוא מושך בכתפיו ומחייך, לא מודאג. הוא לא צעיר, אבל זקנו והראסטות של ראשו עדיין שחורים, ויש לו גוף של בחור בן עשרים שהולך כל יום לחדר כושר. – אז איזה אסאנות אתה עושה? אני מתעניינת, אולי אלמד ממנו משהו, אולי אצליח לחקות אותו ולהישאר גם אני כמה חודשים בניתוק כזה. הוא מסתכל עלי במבט תוהה. הוא לא יודע אפילו איך להתחיל לענות על השאלה. התרגול שלו, היוגה שלו, לא כוללת את ברכת השמש, לא כלב מסתכל למטה, לא שאוואסנה ולא נירוונסאנה. הוא פשוט יושב. נכנס לו למערה הקטנה שלו, לצינוק האבן הקפוא והטחוב, כשהשלג נערם מעל התקרה, משכל את רגליו ויושב. שעות. ימים.

ספר לי על הסמאדהי הזה, שמאפשר לך ישיבה כזאת, רציתי לשאול, ולא העזתי. או: מה עובר עליך בזמנים האלה? מה עובר לך בראש? אילו חוויות אתה חווה? גם את זה לא שאלתי.

אם היינו שני משתתפים בסדנה מערבית כלשהי, מן הסתם הייתי מצפה לזמן השיתופים כדי לשמוע על ההיי-לייטים שלו, על מה הוא לוקח ועם מה הוא יוצא, מה הוא ימשיך לתרגל בבית.

ליוגי הזה, ששכחתי את שמו, לא היה לאן לצאת ומה לקחת. היוגה עבורו היא לא אימון בוקר אלא דרך חיים. עניינה הוא התודעה הרבה יותר מאשר הגוף. והרי התודעה היא הרַכָּב של המרכבה, והגוף הולך אחריה לאן שהיא מובילה – בחוכמתה או בכסילותה. לא היו לו, ליוגי הזה, חיי רוח וחיי חומר. ההגדרות האלה הן במוחנו בלבד. הן קונספטים שאנחנו מלבישים (בטעות) על המציאות. אי אפשר להפריד ולחלק את המציאות – גבוה, נמוך, יפה, מכוער, גשמי, רוחני, הצלחה, כישלון… כל אלה הם קונספטים, רעיונות, שאנחנו מלבישים על אירועי החיים, שהם אינם גבוהים או נמוכים, גשמיים או רוחניים.

הרוח מתגשמת ונעה דרך החומר. היא קיימת בכל עלה ירוק שמלבלב באדנית הנענע, בכל מחשבה של הלב/תודעה, כמו גם בכל שטר ומטבע של כסף. במעמקי הנפש, באספלט הכבישים, בהרי ההימאליה ובהררי הפלסטיק במיכלי המיחזור, בגלי הים ובגלי הזעם והייאוש – הרוח נעה, חופשיה ומשוחררת, כמו אדוות נחל עליזות.

ברור שהוראת היוגה עניינה הוא גם אודות רווחת הגוף, הרי הגוף והלב/תודעה אינם נפרדים. רווחת הגוף תכלול מן הסתם חוזק וגמישות שאותן תרגול האסאנות אכן מספק. היא כוללת גם את מנוחתו של הגוף, את היכולת של הגוף להתרווח לתוך עצמו, להירגע, להיות נינוח ורפוי.

היוגה של פטנג'לי מתייחסת בעיקר לרווחתה של הנפש, של הלב/תודעה. למעשה רק משפט אחד או שניים מתייחסים אל האסאנות. פטנג'לי מנחה אותנו לטהר את תודעתנו מעוינות, חמדנות ובלבול. לו היה נערך דיבּייט פומבי בערוץ 2 בינו לבין הבודהא – על נקודה זו לפחות הם לא היו מתנצחים ביניהם, אלא היו מסכימים הסכמה מלאה.

עוינות, חמדנות ובלבול נחשבות בבודהיזם כשלושת הרעלים של התודעה, שאותם תרגול המדיטציה אמור לנקות, לטהר ולהפחית. ניקיון וטיהור התודעה הם לב-ליבו של תרגול היוגה ממש כשם שהם מרכזו של תרגול המדיטציה.

הפסקת תנועות התודעה – yogaḥ cittavṛtti nirodhaḥ – היא למעשה גם השתחררות וחופש מעריצות תנועות התודעה, ואז אחת היא לנו אם הן נוכחות או לא. זוהי ההתמסרות המלאה לְמה שפטנג'לי קורא לו "אדון הכול". מצב של נוכחות שְלֵווה ולא מופרעת, שישו הגדיר אותה כ'להיות בעולם אבל לא של העולם'.