האגדה סיפרה על העיוור הקדמון, אבי הבשורה, שתעה כמו כולם בעיוורונו ונחבל לעתים קרובות, עד שיום אחד באופן מסתורי נתקל במקל, הרים אותו, השתמש בו ומאז השתנו לו החיים. המקל היה הצלה אמיתית, מקור לביטחון ואפילו לתקווה חדשה. דורות של עיוורים גדלו עם המקל, הלכו אתו לכל מקום וישנו עמו ליד המיטה. מקלאים שיפצו מקלות ישנים, סופרים כתבו עליו ספרים, משוררים חיברו לכבודו שירים, ולמרות שכל המקלות היו פחות או יותר דומים, לכל אחד היה את המקל המיוחד שלו, שהחיים בלעדיו הפכו להיות בלתי אפשריים.

בכנס דנו במשמעויות הנסתרות של המקל והיתה הסכמה כללית בדבר הקשר העתיק והנסתר בין מהות העיוורון לבין התגלות המקל. בכנס נטען שהשניים משלימים זה את זה ושמקורם הוא נשגב ועליון. אחרון הדוברים היה אדם שבעבר מעולם לא דיבר בכנסים. הוא חצה את האולם במהירות ועלה לבמה וכל זאת מבלי שנלווה לצעדיו קול תקתוקו של מקל ההליכה. הוא התרגש מאוד, הודה למארחים ואמר שמניסיונו האישי אם זורקים את המקל ופותחים את העיניים, אפשר לראות את העולם.

סערה קמה באולם. אנשים שכל עולמם היה המקל הזדעזעו מעצם הרעיון. אחרים פחדו שזו רק מתיחה, ושאם יקשיבו לעצה, סופם לתעות באפילה וליפול לתעלה. איש מהנוכחים לא היה מסוגל לראות שהדובר מדבר בעיניים פקוחות ושאת כל הדרך לבמה הוא עשה ללא מקל. אחד מזקני העדה קם ואמר שגם אם יש אפשרות קלושה שיש אמת בדבר, סופו לגרום רק לנזק לכולם: "אם אחד משני בני זוג יתחיל פתאום לראות והשני יישאר עיוור תהיה להם בעיה חמורה; אם ילדים יראו טוב יותר מהוריהם הם יפסיקו להקשיב להם; ובכלל אם נוטשים את דרך האבות, אין לדעת לאיזו הידרדרות נוראה אנו עוד עלולים להגיע". אחר אמר שאם נוכל לראות בעיניים הגשמיות, הרי שנהיה בדיוק כמו הכלבים, הסוסים והפרות, שגם הם רואים את כל הדברים הגשמיים, אבל אין לחייהם כל משמעות מיוחדת.

אנשים נעו בחוסר מנוחה. סיפורי הילדות עליהם גדלו, זיכרונות על מקלות שאבדו, המשמעות של נטל העיוורון – מאות שנים של תרבות עמדו בסכנה. עשירי הקהילה, שלרבים מהם היו מניות במפעלים ליצור מקלות הליכה, היו רחוקים מלאהוב את הרעיון. מוטב, כך טענו, לקנות מקל אמיתי אחד במקום לאמץ רעיונות ריקים שיש בהם סכנה גדולה.

היה מי שאמר שהוא מוכן לזרוק את המקל אם יגרמו לו לראות, אבל האיש בלי המקל אמר שקודם צריך להיפטר מהמקל ורק אחר כך אפשר ניתן לראות, כמו שחייבים להיכנס אל תוך המים אם רוצים ללמוד לשחות. הוא הוסיף ואמר, כי למקלות ההליכה יש יתרונות רבים ולכן אין צורך לבוא אליהם בטענות. המקל הוא רק מקל, הוא לא טוב והוא לא רע. רק מקל, לא יותר. אבל האמת היא שאין משמעות מיוחדת לעיוורון או למקל, אין בהם קדושה נעלה ויתרונותיו הרבים של המקל לא משתווים ליתרונות הראייה, בדיוק כשם שכל היתרונות של כל התרופות בכל בתי המרקחת בעולם, אינם שווים יותר מבריאות פשוטה ורגילה.

לרוע המזל, הנאום הפומבי הראשון שלו היה גם האחרון. מסיבה זו או אחרת, איש מהנוכחים בכנס לא היה מוכן לוותר על המקל בשביל רעיון סהרורי של ראייה, וכולם העדיפו להישאר בעיוורונם.

גם לנו יש מקל. השקענו בו כל כך הרבה, טיפחנו אותו במשך זמן כה רב, וקשה לנו מאוד לוותר עליו. הוא הלא עזר לנו עד היום ואפילו הציל אותנו פעמים רבות, זה נכון. עלינו להיות מטורפים לחלוטין כדי לוותר עליו. עלינו לצאת לגמרי מדעתנו על מנת להשליך אותו כיוון שבלעדיו, נצטרך להיפרד לא רק מהעיוורון שלנו אלא גם מהאישיות שמחזיקה בו.