שלב 1. הכחשה ובידוד – לא יכול שזה קורה, עוד רגע הוא/היא יתאפסו, יבינו שיש פה משהו שאי אפשר לוותר עליו, יעשו את ההבדל, אולי יתנצלו, והכל יחזור להיות כמו שהיה, ואפילו נפלא יותר, כי למדנו משהו. זה רק משבר קטן, שום דבר רציני לא באמת קרה

שלב 2. כעס – מה, הוא/היא אדיוט/ית? הוא/היא לא מבינים מה הם עושים כאן? לא רואים שזה מוביל לדרך שאין ממנה שום מוצא? זה לא יכול להיות, אף בן אדם שפוי לא היה נותן לדבר כזה לקרות! ?? מה קורה פה? זה טירוף מוחלט.

שלב 3. מיקוח – טוב, אולי יש כאן דברים שבאמת לא היו ברורים, תנ/י לי זמן, נדבר על זה, נבדוק את זה, אפשר עם הזמן לבחון את הדברים שוב, זה לא זמן לדרמות והחלטות, כדאי לחכות עם זה רגע

שלב 4. דיכאון – אין טעם לכלום יותר, דיאלוג בשפות שונות, בלי שום מוצא, זה באמת אבוד, למי יש חשק לתקשר עם העולם עכשיו, ולחזור לחגוג את החיים.

שלב 5. קבלה והשלמה – השלב שאחריו, על פי המודל הפסיכולוגי, אפשר לקבל את המוות. ולאחר המוות, יש לידה מחדש. הכל יכול לקרות, הכל יכול להיות אחרת.

אבל, כל כך מפחיד להגיע לשלב הזה, לאפשר לדברים, שעד לפני רגע היו כל כך חיים, פשוט למות, להנתק, כי אין ברירה.

יש ידיעה, שמה שמת, לא ישוב, לפחות לא באותה מתכונת. ויצר החיים, והפחד משינוי, גורמים להיאחז, לא לוותר, גם אם המחיר הוא להתעכב יותר מדי זמן, בארבעת שלבי האבל הקודמים, בלופים חוזרים ונשנים. ללא מוצא.

תהליך האבל יכול להמשך בין שעות, ועד עשרות שנים.

המעבר בין השלבים הוא אינדבידואלי, ולא בהכרח לפי סדר המודל המקורי. אצל רוב האנשים שאני מכירה, דווקא הזעם הוא השלב האחרון שלפני ההשלמה.

הדרך לקצר את התהליך, לגרסתי, היא להרגיש כל אחד מהשלבים במלוא עוצמתו, לחוות אותם דרך הגוף, שכל כך חכם בפירוק רגשות.

אחרי שלב הקבלה, והמוות, מגיעה מטמורפוזה. מה שהיה, לא יהיה עוד. ותמיד, ממש תמיד, נולד אחר כך משהו חדש, טוב הרבה יותר.

אפשר להתאבל על אדם חי, על רעיון, על פרוייקט, על חלום…

האבל, הוא בעצם אף פעם לא על העניין עצמו, אלא על הערכים הרגשיים שקשורים אליו. ההתנגדות לשחרר מקורה בפחד לאבד דברים בנו, פחד שאולי כשהעניין עליו אנחנו מתאבלים לא יהיה שם יותר, נאבד גם את היכולת הרגשית הקשורה אליו.

הפחדים האמיתיים הם לאבד את התום, פחד לאבד את היכולת לאהוב, לאבד את היכולת לסמוך, לאבד את הדרייב, את ההסכמה הריגשית להצליח.

זה לא יקרה, מה ששלנו, ישאר שלנו, ואף יתעצם.

כשמתרחש תהליך השחרור האמיתי, המתנות הרגשיות נשארות בנו, ללא תלות בגורם עליו התאבלנו. דווקא כשאנחנו מפסיקים להעניק לאותו אדם, פרויקט, חלום וכל דבר אחר את היכולת לגרום לנו להרגיש דברים מסויימים, אותן איכויות רגשיות הופכות להיות שלנו, לתמיד, ללא תלות בכל גורם אחר בכדי להפעיל אותן.