בתחילת החיים היה קל יותר ליצור חברויות עם שיתוף על הכל עם שיתופי פעולה ועשייה משותפת. עם השנים, רבים מהאנשים מתחפרים בתוך עבודה, מסגרות משפחתיות, אילוצים ומרוץ החיים. במפגשים חברתיים השיחות מרפרפות בין פוליטיקה לטיול האחרון לחו"ל. מונולוגים נטולי תקשורת אמיתית, שבהם מספרים כמה הצלחנו בחיים. ואת המקומות שבהם לא הצלחנו, מסבירים בכך שאי אפשר היה בגלל המצב, הכלכלה ושאר גורמים חיצוניים שעיכבו.

שיחות שמכוונות פנימה ומעודדות חקירה, התבוננות ותנועה, הן נדירות. אנשים מאוימים מכך שיידעו את החלומות הכמוסים, את הרצונות, את התשוקות והפחדים שלהם. אלא שדווקא מתוך דיאלוגים כאלה, עם שפע של מראות, אפשר לשמוע את עצמנו, וגם את האחרים, ולהבין מה שנמצא בתוכנו ומבקש להיות.

בעברי, ידעתי ממקום עמוק בי את הערך של חיבור עם קבוצות, אבל מפגש איתן נחווה כמפחיד ומאתגר. לא כך שידרתי כלפי חוץ, ואף אחד חוץ ממני לא ידע זאת. מי שראה אותי במפגשים ראשוניים יכול היה לתרגם אותי כמרוחקת, אולי אפילו מתנשאת. רק אני ידעתי שזה פחד, תחושת חוסר יכולת, וגם חוסר עניין בשיחות בטלות.

כנראה שהלא מודע הבין כבר אז את מה שהמודע קלט שנים אחר כך – שאם אלוהים ברא את הקבוצה, ואותנו, כחיות חברתיות, הייתה לו מטרה גבוהה הרבה יותר מאשר שיחות חולין.
יתרונות החיבור הקבוצתי החלו להתגלות לי מתוך סדנאות אליהן הגעתי לצורך כתבות עיתונאיות. חזיתי שם בתהליכים שיכולים להימשך שנים כשהם נעשים בעבודה פרטנית, והתקצרו לשעות או ימים כשהתרחשו בתוך קבוצה.

ואז החיים כיוונו אותי להנחיית קבוצות. מה שהגדרתי כחולשה שלי, הפך למקצוע. למדתי ולימדתי איך להפוך את הקבוצה לחממה לפיתוח יצירתיות אישית.

לא מזמן חזרתי עם חבר ממפגש יומולדת, והחוויה שם עוררה אותו לשתף בפחד שלו מהשתלבות בקבוצה. "כולם פוחדים", עניתי לו. "יש מי שמנסה להסתיר את הפחד באמצעות דיבור מוחצן, ואחרים מגיבים בהסתגרות ושתיקה. אבל מפגש עם קבוצה קשה לכולם". והוא ענה לי: "אצלך זה לא כך". צחקתי, ועניתי לו – "אצלי הכי מכולם".

הבנתי שאני מדקלמת אמיתות שנהגתי לייחס לעצמי, והיו נכונות בעבר. הרבה שנות עבודה, חלקה מכוונת, וחלקה בלתי מודעת ונובעת מתוך תגובה למתנות שהגיעו אליי – הפכו אותי לאוהבת קבוצות מושבעת.

מפגשים מורחבים עדיין מאיימים עליי בתחילתם, אבל ברור לי שמתנות החיבור כל כך משמעותיות, ששווה בכל פעם לעבור את משוכת הפחד.

ההבנה הזו נוכחת בחיים האישיים והמקצועיים שלי. כיום אני זו שיוזמת איחוד בין אנשים בכדי ליצור קבוצות, שיהפכו את אזורי הפחד לנקודות צמיחה והתפתחות.

אחד הדברים המופלאים שנחשפים, כשכל בודד בקבוצה נפתח אליה, הוא שכולנו חוששים מאותם דברים. כולנו פוחדים מקבוצות, מההצלחה, ועוד יותר מאי הצלחה, משינוי, משיני הזמן, מחוסר הגשמה, מכך שלא יאהבו אותנו, שלא יקבלו אותנו, ועוד כל כך הרבה דברים. כשהפחדים הללו מוסתרים בנו, הם מנהלים אותנו, ומשמשים תרוץ מצוין לאי הגשמה ועשייה. הם מקבעים את תחושת הקורבנות, תוך כדי שאנחנו מתרצים לעצמנו באופן הגיוני למה אי אפשר.

הקבוצה מגלה שלכולנו בדיוק אותם המעצורים. הפרדוקס הוא שדווקא ההבנה שהפחדים והקשיים משותפים לכולם, משחררת מההיצמדות אליהם. הם כבר לא הסיפור האישי שמייצג אותנו, כאלה יש גם לאחרים. אז נפתח המרחב למצוא את מה שכן מייחד אותנו, הכישרונות הבלעדיים שלנו. כשמוסרת מעטפת הפחדים, שזהה אצל כולם, נחשף הגרעין האמיתי, המקור, ובו כל הצבעים, הצלילים והיופי. כאלה מתנות אין לאף אחד אחר בקבוצה, והן המטרות והייעודים שבאנו להגשים ולחוות פה בעולם.