חלק מהשינוי נעשה באופן מודע ומכוון, ויש מה שאני יודעת לעשות מבלי יכולת להסביר אפילו לעצמי איך עשיתי זאת.
כי כולנו קשורים ברצף אנרגטי של תחושות, משפיעים ומושפעים מכל מי שסביבנו. המידע הזה עובר דרך שפת הגוף, מתוך מילים שנאמרות, ובעזרת המון איתותים, רובם לא מודעים.
וגם לי יש כמובן זמנים של התרוקנות. אני אף פעם לא יכולה לדעת אם הם קורים מתוך מצבים סביבי שספגתי, או שאלה פשוט גלים נמוכים שכל אדם נמצא בהם באופן טבעי.
בימים כאלה אני ממשיכה לקלוט את התחושות סביבי, להתמזג עם הזולת, אבל הופכת להיות פאסיבית בעיבוד. אז, אני מצרה על כך שאני לא קצת יותר אטומה ומוגנת. אני סופגת לתוכי גם תחושות שלא הייתי רוצה לספוג, ואין בי מספיק כוחות לעבד אותן כמו שנכון עבורי.
כשמתמזל מזלי בזמני חוסר שכאלה להיות בסביבה שבה האנרגיה גבוהה, אני קולטת אותה לתוכי, ומהר מאוד חוזרת לגבהים. לכן אני בוחרת להיות מוקפת באנשים רבים שיכולים ליצור עבורי את התחושות הטובות האלה.
אבל כשאני ריקה, אנרגיה קשה של קרובים לי עלולה למשוך אותי כלפי מטה. במצבים האלה אני מנסה להניע לכך שנרתום את הכוחות בכדי לשפר את התחושות, ביחד. המניע הוא אמפתיה ורצון אמיתי לעזור לצאת מהמצבים הקשים, אבל אני עושה זאת גם מתוך מקום מבוהל בי שיודע שהדברים הופכים לחלק ממני ואני נחלשת לתוכם.
מוצאת את עצמי מדקלמת מונולוגים בשבחם של החיים היפים, כשאני כבר לא לגמרי מאמינה בהם. מתוך הזדהות, הייאוש דבק גם בי ונוצר חוסר לגיטימיות לתור אחרי האושר. כאילו שלאומללות יש כוח רב יותר ורק היא זו שמצריכה הזדהות.
נוצרת מעין תחרות משיכה חבל, שבה כל צד מושך לכיוון שלו. אני מספרת שהכול אפשרי אם רק נחליט, כשאני לגמרי לא משוכנעת בכך, רק יודעת שכך הייתי רוצה לראות את החיים. הצד השני מספר שהכול חסר סיכוי, והאני שמזדהה איתו, עוזרת לו למשוך גם לצד הזה. כך אני בעצם מושכת מול עצמי, בשני קצוות החבל.
קיים רגע בו אני חייבת להתפכח, ולהבין ששותפיי לדרך לא רוצים או לא יכולים ליצור שינוי. אין לי אלא להבין שלכל אדם, גם אם הוא קרוב ומשפיע עליי, יש בחירה לאיזה כוח להיענות בזמן נתון. ההתעקשות לשכנע שהדרך למעלה נכונה יותר הופכת לשליטה, לצורך למשוך חזק יותר בכדי לנצח. מה שהתחיל כהזדהות מתוך אהבה ואמפתיה הפך למאבק ורצון לכפות את הדרך הנכונה בעיניי.
אז אני חייבת לשחרר את ההזדהות עם האחר, וליצור הזדהות מחודשת ביני ובין השקפות עולמי, כדי להיות שוב אדם שלם. ההזדהות הפכה ממתנה שמאפשרת לי להיות אחד עם האחר למצב שבו חצי ממני כבר לא נמצא בי.
מה שמנהל אותי בזמנים כאלה הוא הפחד שאם לא ייווצר שיתוף פעולה והסכמה לחפש את הטוב ולהגדיל אותו, יגיע הרגע בו אצור נפרדות ואעשה את התהליך לבדי.
הרגע הזה אכן מגיע, ובו אני מתרחקת, בכדי להיזכר שוב איפה אני נגמרת והאחר מתחיל. זה הזמן בו אני מפסיקה להזדהות, ושבה להיות מקור. אז אני חוזרת לדעת מה באמת אני רוצה, מה אני מרגישה, ובמה אני מאמינה.
דווקא מתוך המקום הממורכז הזה יכולות להיווצר בחירות חדשות וטובות הרבה יותר, של מי שבוחרים לקחת אחריות על העוצמה, במקום להיסחף כלפי מטה בחוסר אונים. המקום שנתפס כמו ריחוק ונבדלות הופך לכזה שמאפשר חיבור מחודש, של כל אחד לעצמו, ומתוך כך – גם לאחר.
*המאמר הוא חלק מהספר "בחרתי בחיים של אי ודאות" שאותו ניתן למצוא בחנויות הספרים או בקישור שמופיע למטה…